בונים את הקומה הבאה
בעם ישראל

ראשית (המציאות):‏

איפה בסניף רואים תורה שמחוברת לחיים, ואיפה תורה שמרגישה מנותקת? מה גורם לחילוק?‏

אחרית (החזון):‏

איך נראית תורה שמכוונת אל המציאות — אל הצבא, הקריירה, הטבע — ולא בורחת ממנה? תורה שהחול מפרה אותה והיא מקדשת את החול.‏

ובגין דכד ברא קודשא בריך הוא עלמא אסתכל בה באורייתא וברא עלמא ובאורייתא אתברי עלמא כמה דאוקמוה

בן בג בג אומר הפוך בה והפוך בה דכולה בה ובה תחזי וסיב ובלה בה ומינה לא תזוע שאין לך מדה טובה הימנה:‏

האדם הישר צריך להאמין בחייו, כלומר שיאמין בחיי עצמו והרגשותיו ההולכות בדרך ישרה מיסוד נפשו, שהם טובים וישרים ושהם מוליכים בדרך ישרה. התורה צריכה שתהיה נר לרגלו, שעל ידה יראה את המקום ששם הטעות עלולה, שלפעמים תתע הנפש בתהו לא דרך. אבל המעמד התמידי צריך להיות הבטחון הנפשי. האיש הישראלי מחויב להאמין, שנשמה אלהית שרויה בקרבו, שעצמותו כולה היא אות אחת מן התורה. ואות מן התורה היא עולם מלא, ההולך ומתרבה לאין שיעור, כי אפילו להתפשטות הרוחנית של גרגר חול אחד גם כן אין מדה וקצב, ולא יכילו שנות האדם לבאר את כל המון החקים המיוסדים בחכמה ומשולבים בדעה וגבורה נוראה שבקרבו. וקל וחומר העם צריך בכללו להאמין באמונה בהירה ונלהבת מאד בחייו בנטיותיו וללכת בהם בבטחה, אז ידע איך משתמשים לאורה של תורת חיים.‏

כל דבר של תורה צריך דרך־ארץ שיוקדם לו. אם הוא ענין שהשכל והיושר הטבעי מסכים לו, צריך לעבור בדרך ישר, בנטית הלב והסכמת הרצון הטהור המוטבע באדם, כגזל, עריות, וצניעות, מנמלה, יונה וחתול, וקל־וחומר מההכרה הפנימית של האדם עצמו וחושו הרוחני. ואם הוא ענין שהוא נעלה מן השכל והנטיה הליבית, צריך גם הוא לעבור דרך הצנור של דרך־ארץ, ביחש הקישור שיש לכל פרט עם הכללות כולה, בתור מצוה גוררת מצוה. וגם היושר המוחשי להיות קשור בתורה, בחפץ העליון האלהי המתגלה באור תורה, וההתאגדות עם כללות האומה לדורותיה עם דרכי חייה ברעיון הקודש, כל אלה ארחות דרך־ארץ הם, שמכשירים את ההארות שהן יותר פנימיות מהן להאיר בזהר ובהירות מבהקת.‏

התורה נתנה לישראל, כדי ששערי אורה יותר בהירים, יותר רחבים, יותר קדושים, מכל שערי האורה של הבינה הטבעית ושל רוח המוסר הטבעי אשר לאדם, יפתחו לנו, ועל ידינו לכל העולם כולו. ואם אנחנו אוטמים את אזנינו משמע לקול ד' הפשוט הקורא בכח על ידי כל שערי האורה הטבעיים, שהיא נחלת כל האדם, מפני שאנו חושבים, שנמצא את אור התורה בתורה הקרועה מכל אור החיים הפרושים בעולם, בפנימיותו ובנשמת האדם בהדרה, אין אנו מבינים בזה את ערכה של תורה, ועל זה נאמר עם נבל ולא חכם, כדמתרגם אונקלוס עמא דקבילו אורייתא ולא חכימו.‏

[רטז] בכל יום יש חידושי תורה שהש"י מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. ומעשה בראשית הוא ע"י התורה כמ"ש בריש בר"ר ומסתמא גם החידוש הוא ע"י חידושי תורה. ולכך אחר ברכת יוצר המאורות שהוא ההכרה בחידוש מע"ב בכל יום תיקנו ברכה שני' שהוא כמו ברכת התורה כמ"ש בברכות (יא:) שמבקש לידע החידושי תורה שהוא ע"י חידושי מע"ב וכמו ששמעתי כי הש"י עשה ספר והוא העולם ופי' על אותו ספר והוא התורה כי התורה כמו מפרש קניני הש"י בנבראים ואשרי מי שזוכה להשיג זה אח"כ בק"ש שהוא הלימוד תורה הקבוע בכל יום וכמ"ש (מנחות צט:) דבק"ש שחרית וערבית קיים לא ימוש. וק"ש דבר תורה תפלה אינו ד"ת (כמ"ש ברכות כא.) כי רצון הש"י שישיגו בק"ש שהוא מצות לדבר בם וגו' ע"י הדבור בד"ת ישיג החידושין של כל יום. וכן רשב"י וחביריו שתורתן אומנתן אין מפסיקין לתפלה (שבת יא.) כי היו יודעים בכל יום חידושי תורה שמתחדש בכל יום תמיד כפי החידושין שבמע"ב. אבל חכמים שהם ידעו שלא כל א' זוכה לכך תקנו התפלה לבקש מהש"י שיחננו לזכות ולקבל השפע המחודש שבכל יום. ולכן א' (תקו"ז תי' כב) לבושין דלבש בצפרא כו' שאינו דומה תפלה לחברתה. והיינו כמו שאינו דומה המלוי והמבוקש לחברתה כך הבקשה והתשוקה שמקבלת כפי המבוקש. כי באמת גם התפלה מהש"י וכמו שאומרים מקודם אדני שפתי תפתח וכפי החידושין דאותו יום כך הוא פתיחת פיו בתפלתו ותשוקתו. ובכל ימי המעשה הוא זמן העבודה בעיון ויגיעה בד"ת ועיון תפלה. ובא שבת בא מנוחה כמ"ש בשבת (קיט רע"ב) במטותא מינייכו לא תחללוני גם ע"י לימוד תורה ביגיעה נקרא חלול כי אז הוא מנוחה ומעין עוה"ב שנהנין מזיו מה שהש"י בעצמו משפיע להם.‏

האל הנכבד והנורא הזה--מצוה לאוהבו וליראה ממנו, שנאמר: "ואהבת את ה' אלוהיך" (דברים ו ה; דברים יא א), ונאמר: "את ה' אלוהיך תירא" (דברים ו יג; דברים י כ). והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דוד: "צמאה נפשי לאלוהים לאל חי" (תהלים מב ג). צריך להראות את הדרך איך נכנסים אל הטרקלין - דרך השער. השער הוא האלהות המתגלה בעולם, בעולם בכל יפיו והדרו, בכל רוח ונשמה, בכל חי ורמש, בכל צמח ופרח, בכל גוי וממלכה, בים וגליו, בשפרירי שחק ובהדרת המאורות, בכשרונות כל שיח, ברעיונות כל סופר, בדמיונות כל משורר ובהגיונות כל חושב, בהרגשת כל מרגיש ובסערת גבורה של כל גבור. האלהות העליונה, שאנו משתוקקים להגיע אליה, להבלע בקרבה, להאסף אל אורה, ואין אנו יכולים לבוא למדה זו של מלוי תשוקתנו, יורדת היא בעצמה בשבילנו אל העולם ובתוכו, ואנו מוצאים אותה ומתענגים באהבתה, מוצאים מרגע ושלום במנוחתה. ולפרקים תפקדנו בברק עליון מזיו של מעלה מאור עליון שמעל כל רעיון ומחשבה. השמים נפתחים ואנו רואים מראות אלהים, - אבל אנו יודעים שזהו מצב ארעי לנו, הברק יחלף והננו יורדים לשבת עוד לא בפנים ההיכל כי אם בחצרות ד'3. וכשתביעת האורה באה עד הנקודה היותר גבוהה אז מתחלת היא לשאוב שפע אור גדול מהמאור הגנוז שיש בקרב

תפיסת האדם בציונות הדתית אינה רק תגובה לציונות החילונית, אלא ביטוי תיאולוגי עצמאי. אתוס 'תורה ועבודה' שילב בין לימוד תורה לבין עבודת אדמה ושירות לאומי כחלק אורגני מן האידיאל הדתי — העבודה אינה 'הכרח שאין בו ברכה' אלא ממד של עבודת ה' בפועל. (דב שוורץ, 'הציונות הדתית ורעיון האדם החדש', בתוך: ישראל, 2003) *דב שוורץ, 'הציונות הדתית ורעיון האדם החדש', כתב העת ישראל (אוניברסיטת תל אביב), 2003

Rabbi Yisraeli maintained that labor in the Land of Israel carries independent religious value — not merely instrumental but constitutive of the religious ideal. The synthesis of Torah and labor, far from a compromise, represents a theological claim that the divine presence manifests through active engagement with the material world. (Amir Mashiach, JSRI, 2022)

מה שאין אלוהים מושג כי אם מתוך הדת זה הפיל את העולם בעומק השפלות... הכל נתכווץ אצלנו במין חרדיות צנומה הקרובה לעבודה זרה גסה הרבה יותר ממה שהיא קרובה לעבודת השם האמיתית.‏

הסיבה לחילוני זה בגלל שהיהדות שהוצגה להם היא כל כך קטנה והאלוהים הוא כל כך תפיסה קרובה לעבודה זרה שהם בוחרים ללכת למקום אחר.‏

המציאות היום אחרת לגמרי. הציבור החילוני האידיאולוגי לא חושש מהחרדים. הוא חושש דווקא מהדתיים לאומיים. התורה הדתית לאומית היא זאת שמרתיעה אותו, לא התורה החרדית.‏

בני החצפנים פורצי הדרכים והגדרים עתידים להיות נביאים במעלה גבוהה יותר ממשה רבנו ומזוהר העילאה דאדם הראשון. כל עץ החיים מתגלה בכל מילואו וטובו על ידם ובהם.‏

הגבולות בין הקודש לחול, אני לא ברור לי בכלל מה הגבול. יש איזה מקום שאומר: ימין זה קודש, שמאל זה חול? הרי בכל מיני נקודות מבט החול הוא פתאום הופך לקודש.‏

הזיהוי של הרב טאו את הדור הזה הוא שאנחנו יותר מדי עפנו על החידוש של אחדות הקודש והחול עד שערבבנו אותם. וזה כבר לא אחדות אלא ערבוב וטשטוש. ועכשיו צריך ללכת ולהפריד.‏

תחיית האומה בארצה, שהיא כוללת את תחיית הקודש על גבי תחיית החול. זה הלב. ועל גבי זה יש שלל נושאים חשובים, אבל אם אתה מתמקד בהם בתור העיקר, זה הקריקטורה.‏

ביום שאתה תבין את החיסרון שיש בהצגת היהדות ולא תצטרך לקרוא ברית כנגד אף אחד, יהיו איתך, כי היהדות תהיה מוצגת כמו שצריך. וזה הפרויקט הגדול של הרב קוק.‏

⬚ ⬚ ⬚ *מקום שמור — לחפש בפרפלקסיטי: מאמר IDI מאשיח 2022, ציטוט מדויק על שיעור ההשתלבות של בוגרי חינוך דתי-לאומי בחברה הישראלית.‏

בוגרי החינוך הממלכתיּדתי הם כ־13% מתלמידי כיתות יֺב בישראל (וכ־21.5% מתלמידי החינוך העברי הלאּחרדי), אך נוכחותם במוקדי הנהגה ושירות גבוהה בהרבה ממשקלם היחסי: בשנת 2014 היוו כ־19% מבוגרי קורס הקצינים היהודים — לעומת כ־17.6% מכלל המשתחררים — וקרוב ל־20% מהם משתלבים במקצועות החינוך, פי שניים מבוגרי החינוך הממלכתי.‏

משימת החינוך

ראשית (המציאות):‏

כמה מהחינוך בסניף הוא 'דיבור על' וכמה 'פנייה אל'? איפה מתחרים במסך ומפסידים?‏

אחרית (החזון):‏

איך נראה חינוך שמוציא את הכוח הגנוז בכל חניך 'על פי דרכו', ולא מכניס את כולם לאותה תבנית?‏

ואני בתוך הגולה, האני הפנימי העצמי, של היחיד ושל הציבור, אינו מתגלה בתוכיותו רק לפי ערך הקדושה והטהרה שלו, לפי ערך הגבורה העליונה, הספוגה מהאורה הטהורה של זיו מעלה, שהיא מתלהבת בקרבו, חטאנו עם אבותינו, חטא האדם הראשון, שנתנכר לעצמיותו, שפנה לדעתו של נחש, ואבד את עצמו, לא ידע להשיב תשובה ברורה על שאלת איך, מפני שלא ידע נפשו, מפני שהאניות האמיתית נאבדה ממנו, בחטא ההשתחואה לאל זר, חטא ישראל, זה אחרי אלהי נכר, את אניותו העצמית עזב, זנח ישראל טוב. חטאה הארץ, הכחישה את עצמיותה, צמצמה את חילה, הלכה אחרי מגמות ותכליתות, לא נתנה את כל חילה הכמוס להיות טעם עץ כטעם פריו, נשאה עין מחוץ לה, לחשוב על דבר גורלות וקריירות. קטרגה הירח, אבדה סיבוב פנימיותה, שמחת חלקה, חלמה על דבר הדרת מלכים חיצונה, וכה הולך העולם וצולל באבדן האני של כל אחד, של הפרט ושל הכלל. באים מחנכים מלומדים, מסתכלים בחיצוניות, מסיחים דעה גם הם מן האני, ומוסיפים תבן על המדורה, משקים את הצמאים בחומץ, מפטמים את המוחות ואת הלבבות בכל מה שהוא חוץ מהם, והאני הולך ומשתכח, וכיון שאין אני, אין הוא, וקל וחומר שאין אתה. רוח אפינו משיח ד', זהו גבורתו הדר גדלו, איננו מבחוץ לנו, רוח אפינו הוא, את ד' אלהינו ודוד מלכנו נבקש, אל ה' ואל טובו נפחד, את האני שלנו נבקש, את עצמנו נבקש ונמצא, הסר כל אלהי נכר, הסר כל זר וממזר, וידעתם כי אני ה' אלהיכם, המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים, אני ה'.‏

שלמה המלך אמר במשלי (כ"ב, ו'): "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה". זה הוא עיקר החנוך שלא בלבד בשעה שהנער נער, ויד אביו עודה תקיפה עליו ישמע לו ויעשה כמצותיו, רק גם כשיגדל והוא ברשותו, אף כי יזקין לא יסור ממנה. כי החנוך לא צווי לבד הוא, שמצוה את בנו או תלמידו עשה כך וכך, גם לא הרגל בלבד הוא, שמרגילו לעשות מעשים טובים, יותר גדול ויותר פועל מן הצווי ומן ההרגל הוא החנוך, ושני אלה הצווי וההרגל רק כלי תשמישו הם, שהמחנך מוכרח להשתמש בהם, לצוותו ולהרגילו, כדי לחנכו בדרך ד'. כי את תבת 'חנוך' מפרש רש"י ז"ל (בדברים כ', ה') על הפסוק: "בנה בית ולא חנכו" – 'חנוך לשון התחלה', עד כאן לשונו הקדוש. ופשוט שלא על כל התחלה יאמר לשון חנוך, כמו במתחיל בגנות ומסיים בשבח, שאומרת הגמרא (פסחים קטז, א) על סדר ההגדה בפסח, לא יאמרו מחנך בגנות וכו'. וכן אצל הסנהדרין שמתחילין מן הצד (סנהדרין לב, א) לא יאמרו מחנכין מן הצד. אבל בפרשת לך (י"ד י"ד) מפרש רש"י לנו יותר וזה לשונו: ׳"חניכיו" וכו' – שחנכו למצוות, והוא לשון התחלת כניסת האדם או כלי לאומנות שהוא עתיד לעמוד בה, וכן "חנוך לנער", "חנוכת המזבח", "חנוכת הבית"׳ עד כאן לשונו. אבל אף על האומן המתחיל במלאכה לא יאמרו לשון חנוך על התחלתו אם כבר יכול הוא את אומנותו, גם על הבית כשמתחילים לבנותו לא יפול הלשון חנוך הבית, רק על מי שבא ללמוד עצמו אומנות ועל תשמיש הבית שכבר נבנה נופל לשון חנוך. וזה דיוק לשון רש"י ׳התחלת וכו' שהוא עתיד לעמד בה׳, לא על האומנות והמלאכה רק על האדם, על ההכשרה אשר נמצאה בכח בקרב האדם למלאכה זו או זו, ועל הכשרת הבית והכלי לתשמיש זה או זה, נופל לשון חנוך. תבה לעצמה היא תבת חנוך, ונאמרה על הוצאת ההכשרה אשר באדם או בכלי מן הכח אל הפעל, אם לא נוציאה תשאר בהעלם וצריכים אנו להוציאה ולחנך את האיש הזה שיעשה לבעל מלאכה זו, והבית או הכלי לתשמישם, כל חדר לתשמישו אשר הוא מכשר והכלי לתשמישו אשר הוא מכשר. וכשנאמרה תבה זו על חנוך הבנים, אז הכונה היא לגדל ולפתח את טבעו והכשרתו של הילד שנמצאה בו במדה קטנה או בכח או בהעלם לבד ולגלותה. וכיון שהאיש הישראלי עוד בילדותו רוח ד' נשמת שדי טמונה וגנוזה בו. צריכים לגדל ולחנך אותו להוציאה לגלותה ולהפריחה והיה ליהודי נאמן עבד ה', בתורתו מעצמו יחפץ, ומדרכו גם כי יזקין לא יסור, והמצוה אף המרגיל אינו בטוח שהבן או התלמיד המצוה והמתרגל יעשה כמצותו, גם כשיגדל ויהיה ברשות עצמו. ועל זה צוה שלמה המלך "חנך לנער" וכו' תחנכו, אל קרבו תחדר, ואת קדשת הישראל אשר בו בהעלם – תגלה, ורק אז גם כי יזקין לא יסור ממנה. אבל שלמה המלך לא את תכלית החנוך בלבד הודיענו, שתכליתו להביאו אל גם כי יזקין לא יסור ממנה, רק גם את האפן והאמצעי איך לבא אליו באר לנו במלים "חנך לנער על פי דרכו", שזה הוא העקר. כי המצוה והמרגיל בלבד, אינו צריך לתן לב אל הבן והתלמיד, לדעת את טבעם ושכלם וכו', עליו רק לצוות עשה כך או כך ודי לו, גם אינו מרגיש חוב בעצמו לטפל בכל תלמיד ותלמיד בפני עצמו, יוכל הוא לצוות להרבה תלמידים בני גיל אחד צווי אחד, עשו כך או כך, כי לא בתלמיד או בבן, רק בו, במצוה בלבד הדבר תלוי, הוא יצוה וזהו הוא הכל. אבל המחנך שרוצה לגלות את נשמת התלמיד הטמונה והגנוזה בו, לגדלה ולהבעירה שתבער באש של מעלה למרום וקדוש, וכלו – אף כחי גופו בקדשה יתגדלו ולתורת ד' ישתוקק, מכרח הוא להרכין את עצמו אל התלמיד המתחנך על ידו, ולחדר אל תוך קטנותו ונמיכותו, עד אשר יגיע אל ניצוץ נשמתו הגנוזה אף נעלמה ולהוציאה, ולהצמיחה ולגדלה. וכיון שכן, לא בכל הנערים שוה הוא החנוך, תלוי הוא בכל נער ונער כפי טבעו, דעתו, מדותיו וכו', ואותם על המחנך להכיר ולא די לו למחנך אם רק את עצמו ודעתו לבד יכיר, כי אם במתחנך הדבר תלוי, לא בדעתו וכחי עצמו בלבד ישמש ויפעל, יצוה ויורה, רק גם בדעת וכחי התלמיד יאחז, ישמש ויפעל, ולא מה שיצוה ויחנך לזה יצוה ויחנך לתלמיד אחר השונה ממנו בטבע, רצון, מדות וכו'. וזה רמז לנו שלמה המלך "חנך לנער על פי דרכו", על פי דרכו של כל אחד ואחד.‏

חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל־פִּי דַרְכּוֹ, באופן המתאים לו והנוח לו לקלוט. אם תעשה זאת כהוגן ולא תלחץ אותו לכיוונים שאינם מתאימים, גַּם כִּי־יַזְקִין – לֹא־יָסוּר מִמֶּנָּה. הצלחת החינוך אינה תלויה בשיטה החינוכית התיאורטית בלבד. רק דרך ההולמת את אישיותו של החניך, תטביע בו את חותמה. אם מנסים לחנך מישהו שלא לפי דרכו, סביר שכשיגדל הוא ימצא לעצמו דרך טבעית יותר.‏

אם יש כאן שני מלמדים האחד קורא הרבה ואין מדקדק עמהם להבינם על נכון ואחד אינו קורא כל כך אלא שמדקדק עמהם להבינם לוקחין אותו שמדקדק יותר:‏

The zone of proximal development... is the distance between the actual developmental level as determined by independent problem solving and the level of potential development as determined through problem solving under adult guidance or in collaboration with more capable peers. (L. S. Vygotsky, Mind in Society, Harvard University Press, 1978, p. 86)

SDT proposes that social environments can facilitate or forestall intrinsic motivation by supporting or thwarting people's basic psychological needs... When people experience autonomy support rather than control, they show greater intrinsic motivation, more interest, less pressure and tension, more creativity, and deeper conceptual learning. (Richard M. Ryan & Edward L. Deci, 'Self-Determination Theory and the Facilitation of Intrinsic Motivation, Social Development, and Well-Being', American Psychologist, 55(1), 68–78, 2000)

הרבנים שמלמדים אצלנו סיפרו שאין את אותו להט בבית מדרש נשי כמו בבית מדרש גברי. זה גרם לי לחשוב — כי בניסיון האישי שלי היה המון להט. היה לנו. אבל יכול להיות שברמת המקרו אין.‏

נשים שניגשות לדיונים הלכתיים ותלמודיים עושות זאת לעיתים בצורה יותר אישית. הן מרגישות שהטקסט מדבר אליהן ישירות. סוגיות פילוסופיות רחבות — גברים מסתכלים עליהן ברמה הפילוסופית. נשים לוקחות אותן ללב.‏

יש סוגיה בדיני גיטין — גבר שכותב גט עם תנאי מופרך. גברים מסתכלים על זה: האם הגט כשר? נשים שיושבות מולה אומרות: גבר מתעלל. גבר אכזרי נורא. ואלה תגובות שלא מופיעות בבתי המדרש הגבריים. צר לי על כך — כי סוגיות אנושיות אמורות להטריד אותנו. גם את הגברים.‏

בעשר השנים האחרונות המילה 'רבנית' עברה מהפך גדול. מצד אחד — נשים שיודעות תורה ברמה גבוהה אמרו: מה עם טייטל? לא לכבודן — לכבוד התורה, לכבוד התלמידות. ומצד שני — נשות רבנים בדור החדש אמרו: אנחנו לא רוצות את הכינוי הזה. קוראים לנו יאל, קוראים לנו נורית. שתי תנועות הפוכות שמייצרות יחד הגדרה חדשה: רבנית כאשת תורה, לא כאשת הרב.‏

יש לי רק בנות. הן מסתכלות בעולם ורואות עורכות דין, חברות כנסת, ראש ממשלה. לא רואות רבניות כמודל. אחת ממשימות דורנו של נשים שלומדות הלכה — לעבות מודל לדור הצעיר.‏

לפעמים דופקות אצלי בדלת נשים שלא מכירות אותי. שאלתי אחת: למה הגעת? היא אמרה — אני במצוקה ולא הלכתי לרב גבר. מבחינתי אז לא הייתי מתמודדת עם הבעיה. אמרו לי: תמצאי מישהי רבנית לשאול אותה. וככה היא הגיעה אליי.‏

אחד הרבנים הצבאיים אמר לאחת הנשים שלנו שמלווה חיילות דתיות: 'אני נורא שמח שאת פה. בוגרות של המדרשות לא יבואו לשאול אותי שאלות — יש דיסטנס דתי שהן מרגישות.' הרב מדבר על עצמו בגוף שלישי — על מה שהוא לא יכול לספק.‏

אחת הבוגרות שלנו עובדת כרבנית אולפנה בפתח תקווה. היא אומרת שזה שינה את התרבות. פתאום אומרות: תמיד שאלנו בשבת את הבעל של אחת המורות — עכשיו יש לנו רבנית. וזה שינה את כל התפיסה של הנערות.‏

כשליש מן החניכים במסגרות חסות הנוער סובלים מפוסט-טראומה מורכבת. הצרכים הרבים ביותר — בתחום הרגשי-התנהגותי: סיכוי לסבול מקשיים רגשיים פי ארבעה עד שמונה מן האוכלוסייה הכללית בקבוצת הגיל הזו.‏

האדם השלם

ראשית (המציאות):‏

איך מדברים בסניף על הצלחה, כסף וקריירה? כמשהו ש'מתנגד' לתורה, או כחלק מעבודת ה'?‏

אחרית (החזון):‏

איך נראה אדם שלם שהעושר אצלו הוא כלי לעבודת ה' ולא תכלית, ולא בריחה ממנה?‏

מַעֲשֶׂה בִּינַאי הַמֶּלֶךְ שֶׁהָלַךְ לְכוּחְלִית שֶׁבַּמִּדְבָּר, וְכִיבֵּשׁ שָׁם שִׁשִּׁים כְּרַכִּים, וּבַחֲזָרָתוֹ הָיָה שָׂמֵחַ שִׂמְחָה גְּדוֹלָה. וְקָרָא לְכׇל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל, אָמַר לָהֶם: אֲבוֹתֵינוּ הָיוּ אוֹכְלִים מְלוּחִים בִּזְמַן שֶׁהָיוּ עֲסוּקִים בְּבִנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, אַף אָנוּ נֹאכַל מְלוּחִים זֵכֶר לַאֲבוֹתֵינוּ. וְהֶעֱלוּ מְלוּחִים עַל שׁוּלְחָנוֹת שֶׁל זָהָב, וְאָכְלוּ.‏

לֹא נִתְאַוּוּ הַחֲכָמִים וְהַנְּבִיאִים יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ. לֹא כְּדֵי שֶׁיִּשְׁלְטוּ עַל כָּל הָעוֹלָם. וְלֹא כְּדֵי שֶׁיִּרְדּוּ בָּעַכּוּ"ם. וְלֹא כְּדֵי שֶׁיְּנַשְּׂאוּ אוֹתָם הָעַמִּים. וְלֹא כְּדֵי לֶאֱכל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׂמֹחַ. אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ פְּנוּיִין בַּתּוֹרָה וְחָכְמָתָהּ. וְלֹא יִהְיֶה לָהֶם נוֹגֵשׂ וּמְבַטֵּל. כְּדֵי שֶׁיִּזְכּוּ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת תְּשׁוּבָה: וּבְאוֹתוֹ הַזְּמַן לֹא יִהְיֶה שָׁם לֹא רָעָב וְלֹא מִלְחָמָה. וְלֹא קִנְאָה וְתַחֲרוּת. שֶׁהַטּוֹבָה תִּהְיֶה מֻשְׁפַּעַת הַרְבֵּה. וְכָל הַמַּעֲדַנִּים מְצוּיִין כֶּעָפָר. וְלֹא יִהְיֶה עֵסֶק כָּל הָעוֹלָם אֶלָּא לָדַעַת אֶת ה' בִּלְבַד. וּלְפִיכָךְ יִהְיוּ יִשְׂרָאֵל חֲכָמִים גְּדוֹלִים וְיוֹדְעִים דְּבָרִים הַסְּתוּמִים וְיַשִּׂיגוּ דַּעַת בּוֹרְאָם כְּפִי כֹּחַ הָאָדָם. שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה יא, ט) "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים":‏

אבל הענין הוא דודאי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, רק דמכל מקום צריך הרחבה לעבודת הבורא, והיינו כמ"ש (קידושין פב:) מימי לא ראיתי צבי קיץ כו' אלא שהרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי, אבל מי שמשליך אחרי גיוו כל תענוגי עה"ז ועושה לשמה ולא לשום קיבול שכר א"כ כיון שיש למעלה נחת רוח מעבודתו בוודאי יאריכו לו ימיו ושנותיו למען ישב עולם לפני אלקים, וכמ"ש כי טוב יום בחצריך כו', וא"כ מכל שכן שיתנו לו עושר וכבוד כי מבלעדי אלה לא יוכל לעבוד ה' כי העניות מעבירו על דעת קונו, וכל מה שנותנין אינו כלל בשביל תשלום שכר רק שיוכל לעבוד עבודתו, וכמ"ש הרמב"ם הל' מלכים פי"ב ה"ד כל החכמים והנביאים לא נתאוו לימות המשיח רק כדי שיוכלו לעבוד השי"ת וללמוד תורתו מתוך הרחבה, וא"כ שפיר כתב רש"י וכש"כ עושר וכבוד, כיון שאינו לתשלום שכר רק לסיוע לעבודת הבורא, אבל מה שיעדו להלומד שלא לשמה בעושר וכבוד זהו בוודאי בשביל שילום שכר.‏

א דַּע, שֶׁיֵּשׁ שְׁבִילֵי הַתּוֹרָה שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם הִתְבּוֹנְנוּת גָּדוֹל מְאֹד, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָבוֹא לַהִתְבּוֹנְנוּת הַזֹּאת כִּי־אִם עַל־יְדֵי עֲשִׁירוּת, כְּמוֹ שֶׁבִּפְשָׁטֵי אוֹרַיְתָא "אִם אֵין קֶמַח אֵין תּוֹרָה" (אבות פ"ג), וְצָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ עַל כָּל פָּנִים פַּרְנָסָה, כְּמוֹ כֵן לַהִתְבּוֹנְנוּת הַזֹּאת, שֶׁהוּא גָּדוֹל מְאֹד, צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ עֲשִׁירוּת גָּדוֹל מְאֹד, שֶׁיִּהְיֶה לוֹ הוֹן רַב, וְלֹא תֶּחְסַר כֹּל בָּהּ, כִּי צָרִיךְ כָּל הוֹן דְּעָלְמָא, לַהִתְבּוֹנְנוּת הַזֹּאת. וּבְנֵי יִשָּׂשׂכָר, שֶׁהָיָה לָהֶם זֹאת הַהִתְבּוֹנְנוּת, בִּבְחִינַת (דברי הימים־א יב): וּמִבְּנֵי יִשָּׂשׂכָר יוֹדְעֵי בִינָה; לֹא זָכוּ לָזֶה כִּי־אִם עַל יְדֵי עֲשִׁירוּת, בְּחִינַת (בראשית מ״ט:י״ד): יִשָּׂשׂכָר חֲמוֹר גָּרֶם; וְתַרְגּוּמוֹ: עַתִּיר בְּנִכְסִין. וְעַל כֵּן מֹשֶׁה וְכָל הַנְּבִיאִים הָיָה לָהֶם עֲשִׁירוּת גָּדוֹל מְאֹד, כְּדֵי לָבוֹא עַל יָדוֹ לַהִתְבּוֹנְנוּת הַזֹּאת. וּמֵחֲמַת שֶׁיֵּשׁ בְּהַתּוֹרָה הִתְבּוֹנְנוּת הַזֹּאת, עַל כֵּן נִקְרֵאת הַתּוֹרָה הוֹן. וְכֵן כָּל מִי שֶׁעָבַר דֶּרֶךְ יָדָם הַתּוֹרָה, הָיָה לָהֶם עֲשִׁירוּת גָּדוֹל מְאֹד, דְּהַיְנוּ מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, שֶׁהֵבִיא הַתּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל, הָיָה עָשִׁיר גָּדוֹל, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה; וְכֵן רַבִּי, שֶׁסִּדֵּר וְחָתַם הַמִּשְׁנָיּוֹת; וְכֵן רַב אַשֵׁי, שֶׁהָיָה חֲתִימַת הַתַּלְמוּד, וְסִדֵּר אֶת כָּל הַתַּלְמוּד, שֶׁגַּם־כֵּן הָיוּ עֲשִׁירִים גְּדוֹלִים מְאֹד, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (גיטין נט ועיין ב"מ פה). כִּי מֵחֲמַת שֶׁתִּקְּנוּ וְסִדְּרוּ אֶת כָּל הַתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, וְעָבַר דֶּרֶךְ יָדָם הַתּוֹרָה, עַל כֵּן הָיוּ גַּם כֵּן עֲשִׁירִים כַּנַּ"ל, כִּי צָרִיךְ עֲשִׁירוּת גָּדוֹל לַהִתְבּוֹנְנוּת הַנַּ"ל. וְזֶה בְּחִינַת (שמות ל״ד:א׳): פְּסָל לְךָ, וְדָרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ירושלמי שקלים פה ונדרים לח): הַפְּסֹלֶת יִהְיוּ שֶׁלְּךָ וְכוּ'. כִּי כְּמוֹ שֶׁבִּפְשָׁטֵי הַתּוֹרָה, קֹדֶם שֶׁמְּחַדְּשִׁין אֵיזֶה פְּשָׁט, צָרִיךְ לוֹמַר מִקֹּדֶם הַקְדָּמוֹת, וְאַחַר־כָּךְ מַשְׁלִיכִין הַהַקְדָּמוֹת, וּבָאִים אֶל הַמְכֻוָּן, כִּי הָעִקָּר הוּא הַמְכֻוָּן, וְכָל הַדְּבָרִים וְהַהַקְדָּמוֹת שֶׁמִּקֹּדֶם הֵם בְּחִינַת פְּסֹלֶת, שֶׁנִּנְסָרִין וְנִפְסָלִין סְבִיב הַמְכֻוָּן; כְּמוֹ כֵן בְּהִתְבּוֹנְנוּת הַתּוֹרָה צָרִיךְ לֵילֵךְ מִקֹּדֶם, וּלְסַבֵּב בְּכַמָּה סִבּוּבִים, עַד שֶׁבָּאִים אֶל הַמְכֻוָּן, וְהָעִקָּר הוּא הַמְכֻוָּן, וְכָל אֵלּוּ הַסִּבּוּבִים הֵם בְּחִינַת פְּסֹלֶת, וְהֵם בְּחִינַת עֲשִׁירוּת שֶׁעַל יָדוֹ בָּאִים אֶל הַהִתְבּוֹנְנוּת. וְזֶה בְּחִינַת: פְּסָל לְךָ – הַפְּסֹלֶת יִהְיֶה שֶׁלְּךָ, מִשָּׁם נִתְעַשֵּׁר מֹשֶׁה, כִּי זֶה הַפְּסֹלֶת שֶׁל לוּחוֹת, הֵם בְּחִינַת הַסִּבּוּבִים, שֶׁנִּנְסָרִין וְנִפְסָלִין סָבִיב סְבִיב הַהִתְבּוֹנְנוּת, וְהֵם בְּחִינַת עֲשִׁירוּת כַּנַּ"ל, שֶׁעַל יָדוֹ בָּאִים אֶל הַהִתְבּוֹנְנוּת כַּנַּ"ל. וְזֶה אוֹתִיּוֹת "מָמוֹן", רָאשֵׁי־תֵּבוֹת: מִשָׁם נִתְעַשֵׁר מֹשֶׁה. וְהַוָיו הוּא בְּחִינַת הַלּוּחוֹת, שֶׁמִּשָּׁם נִתְעַשֵּׁר מֹשֶׁה, כִּי הַלּוּחוֹת אָרְכָּן ו' וְרָחְבָּן ו' וְכוּ', כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה

למידה חברתית-רגשית היא התהליך שבאמצעותו רוכשים ומשתמשים ביעילות בידע, בכישורים, בעמדות ובמיומנויות הנדרשים כדי להתמודד עם אתגרי היומיום, ולהתפתח כאנשים סקרנים, בעלי יכולת להבין את רגשותיהם שלהם ואת רגשותיהם של אחרים, לקיים אינטראקציות חיוביות עם אחרים, לפעול מתוך מוטיבציה פנימית, להפגין גמישות מחשבתית, יסות רגשי והתנהגותי ולקבל החלטות אחראיות. (CASEL, 2020)

The most important skills we can give children to succeed as adults are not math or science, but how to manage their stress, how to feel empathy, how to solve conflicts, how to make responsible decisions, how to identify their emotions, and how to be optimistic. The science tells us that social and emotional skills are better predictors of life success and academic achievement.

תורת הרב מגלה שבזמננו יש ליצוק תוכן מחודש לתכנים המוכרים, ומלמדת כיצד קריאת הכיוון הכללית אמורה להשפיע על עבודת הנפש הפרטית. שידוד מערכות תרבותי כללי פקד את האנושות בעת החדשה... הרב קוק קרא באופן דומה את המבט הרוחני המכוון לתקופה: ביטוי של מכלול כוחות הנפש בעוז ובגבורה; מתקופה של צמצום הכוחות האנושיים לתקופה של ביטוי העוצמה האנושית לסוגיה.‏

האדם הישר צריך להאמין בחייו, כלומר שיאמין בחיי עצמו והרגשותיו ההולכות בדרך ישרה מיסוד נפשו, שהם טובים וישרים ושהם מוליכים בדרך ישרה. התורה צריכה שתהיה נר לרגלו... אבל המעמד התמידי צריך להיות הבטחון הנפשי. האיש הישראלי מחויב להאמין, שנשמה א-להית שרויה בקרבו, שעצמותו כולה היא אות אחת מן התורה.‏

ישנן כמובן תורות חסידיות דומות, אך הדגש בהן הוא על הקשר של הבורא עם האדם למרות שפלותו, בעוד שחידושו הגדול של הרב הוא בהצבעתו על העצמיות הישרה והמצפן האישי המצוי בטבעו הפשוט של האדם. לגישה זו תהיה השפעה על התפיסה הרוחנית של האדם, וברור שההדרכה הנפשית הנובעת מגישה זו תהיה שונה מאד מאלו שממשיכות את הכיוון השגור, המדגיש את יראת העונש וממוקד בשכר העולם הבא.‏

We distinguish two aspects of subjective well-being: emotional well-being (the frequency and intensity of experiences of joy, stress, sadness, anger, and affection that make one's life pleasant or unpleasant) and life evaluation (the thoughts that people have about their life). High income was associated with better life evaluation but not with better emotional well-being above an income of ~$75,000. (Daniel Kahneman & Angus Deaton, 'High Income Improves Evaluation of Life but Not Emotional Well-Being', PNAS, 107(38), 16489–16493, 2010)

People who have a strong relation to intrinsic aspirations — for personal growth, meaningful relationships, and community contribution — show greater well-being, vitality, and lower anxiety and depression compared to those focused primarily on extrinsic goals such as wealth, fame, and appearance. (Ryan & Deci, 2000)

הבינה המלאכותית משנה את שוק העבודה לא רק משום שהיא מחליפה חלק מן הפעולות שבני אדם ביצעו בעבר, אלא משום שהיא מחייבת הגדרה מחודשת של מה שנחשב ליכולת אנושית משמעותית. ככל שהמכונה מבצעת מהר יותר משימות טכניות, חזרתיות ומבוססות-כללים, כך עולה חשיבותן של יכולות אנושיות מורכבות יותר: להבין הקשר, להכריע בין ערכים, להפעיל שיקול דעת, לבנות אמון, לשתף פעולה, להוביל אנשים וליצור פתרונות חדשים.‏

התיישבות

ראשית (המציאות):‏

מה יודע הסניף על התיישבות בפועל? מכיר גרעינים? יישובים? יש חניכים שגדלו בפריפריה?‏

אחרית (החזון):‏

איך נראית התיישבות שמשרתת את העם — לא כצניחה לשממה אלא כלקיחת אחריות על חברה ומקום? מה הדגם הנכון לדור הזה?‏

"כ"ק אבי אדמו"ר הגאון שליט"א חידש לנו, דעיקר מצוות ישיבת ארץ ישראל היא אם מתפרנס מן ההכנסה אשר יש לו בארץ ישראל; אבל אם הוא מקבל צדקה מאנשי חוץ לארץ, אינו מקיים המצווה בשלמות... ועיקר מצוות ישיבת ארץ ישראל להיות השפעתו ע"י השי"ת בעצמו, לא באמצעות שר הארץ (=של חו"ל)"(שו"ת אבני נזר, חו"מ, סי' צ"ה).‏

"אין נקרא ישוב אלא בישיבה בשלווה... והיינו שהם אדוני הארץ... דההיא אישיבה דווקא כדרך ישיבת הארץ בשלווה ובממשלה, דזה נקרא ישיבה, והיינו בזמן שבית המקדש קיים. ומשחרב בית המקדש, אע"פ שלא גלו כולם ממנה, גם היושבים בה אין נקראין יושבי הארץ, ואין להם ישיבה בה, מאחר שהם עבדים עליה למלכי העמים המושלים שם, כמונו בח"ל, אין זה נקרא ישוב שיושבים בה בישיבה, רק גרות בעלמא, ולא מקיים 'וישבתם'"(ר' צדוק הכהן, דברי סופרים, סי' י"ד).‏

מַעֲשֶׂה בִּינַאי הַמֶּלֶךְ שֶׁהָלַךְ לְכוּחְלִית שֶׁבַּמִּדְבָּר, וְכִיבֵּשׁ שָׁם שִׁשִּׁים כְּרַכִּים, וּבַחֲזָרָתוֹ הָיָה שָׂמֵחַ שִׂמְחָה גְּדוֹלָה. וְקָרָא לְכׇל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל, אָמַר לָהֶם: אֲבוֹתֵינוּ הָיוּ אוֹכְלִים מְלוּחִים בִּזְמַן שֶׁהָיוּ עֲסוּקִים בְּבִנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, אַף אָנוּ נֹאכַל מְלוּחִים זֵכֶר לַאֲבוֹתֵינוּ. וְהֶעֱלוּ מְלוּחִים עַל שׁוּלְחָנוֹת שֶׁל זָהָב, וְאָכְלוּ.‏

The Zionist settlement project was driven not merely by national aspiration but by a specific labor ideology: the belief that Jewish national regeneration required the 'conquest of labor' — the replacement of Arab labor with Jewish labor on Jewish-owned land. This project simultaneously created the material basis for Jewish statehood and the structural conflict that would define the region. (Gershon Shafir, Land, Labor, and the Origins of the Israeli-Palestinian Conflict, 1882–1914, University of California Press, 1996)

הגרעינים התורניים נהנים מתמיכת המדינה הרואה בהם חלוצים המממשים את המטרה של הבאת "אוכלוסיות חזקות" ליישובי הפריפריה הגאוגרפית והחברתית בישראל. מטרתם העיקרית היא "להתנחל בלבבות" בקרב אוכלוסייה מסורתית וחילונית. פעמים רבות קיים פער בין תפיסתם את עצמם לבין תחושות האוכלוסייה בקרבה הם פועלים. את תהליכי ההתיישבות ניתן לראות כחלק מ"אתנו-ג'נטריפיקציה מוסדית". במרבית עיירות הפיתוח שנבחנו פעילות הגרעינים התורניים העצימה פערים כלכליים-חברתיים ועדתיים ולא צמצמה אותם.‏

תרגום: תמצית: הדוח ממפה 181 גרעינים (1968–2022), ומצביע על פער בין השיח המוצהר של חיזוק לבין ממצאים בשטח של הדרה ופערים מתרחבים.‏

יעל שמריהו-ישורון, אתי קונור אטיאס ונוגה דגן בוזגלו, גרעינים תורניים בישראל: מטרות, דפוסי פעולה ותקצוב ממשלתי, מרכז אדוה, נובמבר 2024

אנחנו רצינו לגור דווקא בעיר כמו לוד. אנחנו רוצים לחיות במקום שהוא אחר — שלא כולם נראים כמוני ולא כולם נשמעים כמוני. יותר ממה שאני חושב שעשיתי בעשייה כלפי חוץ, אני קודם כל עשיתי בשביל הילדים שלי. הילדים שלי נראים היום כמו שהם נראים הרבה בזכות החיים המשותפים.‏

להיכנס לאירוע — הכוונה: אני איתך, אני נמצא איתך. יש לנו בעיה בעיר? בוא נפתור אותה. לא — אני אלמד אותך. לא — אני אגיד לך. אלא אני איתך בתוך הדבר הזה.‏

ראש עיריית מצפה רמון אמר: '90% מהאנשים שהתייעצתי איתם אמרו לי — משוך את האנשים האלה למצפה. זו קבוצת איכות. היא תרים את המקום.' 'קבוצת איכות' פירושה שיש גם קבוצה שאינה איכותית. מי מסמן את זה?‏

גם אם לא התכוונת לעשות את זה — נוצרת היררכיה בין אוכלוסיות 'איכותיות' לאוכלוסיות שאינן כאלה. מי מסמן את האיכות? גדלתי במגדל העמק. לא ידעתי שסימנו אותי — אבל זה המשמעות. דווקא הפרקטיקות האלה הן אלה שיוצרות סגרגציה בין אנשים.‏

מדינת ישראל לא דחפה אותנו — לא בתקציבים, לא ביוזמה. המחזור היה 10 מיליון שקלים. המדינה נתנה 400,000. זה לא מנוע. אנחנו הכרחנו אותה להיכנס. ההצלחה הכי גדולה שלי כמנהל הגרעין הייתה שיזמנו פרויקט שהעירייה אחר כך אימצה אותו. זה מבחינתי הצלחה הכי גדולה — לא כי אנחנו אמרנו להם, אלא כי הם ראו ורצו.‏

אתם הכרחתם, אתם דחפתם — וזה הכוח שלכם. מה שאוכלוסיות אחרות לא מסוגלות לעשות. אבל זה בדיוק הבעיה: המדינה מייצרת דיפרנציאליות. צריך קודם כל להשתחרר מהתפיסה של אוכלוסיות 'איכותיות' מול לא איכותיות, ולייצר קואליציות שוויוניות — מהשטח, לא מלמעלה.‏

אחרי מלחמת חרבות ברזל, שאלת ההתיישבות חזרה למרכז החיים הישראליים, אבל הפעם לא רק סביב יהודה ושומרון. במקביל להמשך תנופת ההתיישבות ביו"ש, עלתה בעוצמה גם שאלת השיקום והחיזוק של יישובים בעוטף עזה, בגבול הצפון ובפריפריה. הויכוח ב-2026 הוא בעצם ויכוח על המשימה הלאומית של ישראל לאחר הטראומה: האם המשימה היא להוסיף עוד נקודות התיישבות במרחבים שבמחלוקת, או קודם כל להבטיח חזרה מלאה וחזקה של החיים ליישובים שבתוך מדינת ישראל הריבונית?‏

קליטת עלייה

ראשית (המציאות):‏

איפה הסניף פוגש עלייה וקליטה? יש בו חניכים עולים? דור 1.5? חיבור, או ניתוק?‏

אחרית (החזון):‏

איך נראית קליטה שהיא מפגש מפרה לשני הצדדים — לא הטמעה שמוחקת את העולה?‏

היתה עלי יד יקוק ויוצאני ברוח יקוק ויניחני בתוך הבקעה והיא מלאה עצמות: והעבירני עליהם סביב סביב והנה רבות מאד על פני הבקעה והנה יבשות מאד: ויאמר אלי בן אדם התחיינה העצמות האלה ואמר אדני יקוק אתה ידעת: ויאמר אלי הנבא על העצמות האלה ואמרת אליהם העצמות היבשות שמעו דבר יקוק: כה אמר אדני יקוק לעצמות האלה הנה אני מביא בכם רוח וחייתם: ונתתי עליכם גדים והעלתי עליכם בשר וקרמתי עליכם עור ונתתי בכם רוח וחייתם וידעתם כי אני יקוק: ונבאתי כאשר צויתי ויהי קול כהנבאי והנה רעש ותקרבו עצמות עצם אל עצמו: וראיתי והנה עליהם גדים ובשר עלה ויקרם עליהם עור מלמעלה ורוח אין בהם: ויאמר אלי הנבא אל הרוח הנבא בן אדם ואמרת אל הרוח כה אמר אדני יקוק מארבע רוחות באי הרוח ופחי בהרוגים האלה ויחיו: והנבאתי כאשר צוני ותבוא בהם הרוח ויחיו ויעמדו על רגליהם חיל גדול מאד מאד: ס ויאמר אלי בן אדם העצמות האלה כל בית ישראל המה הנה אמרים יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו נגזרנו לנו: לכן הנבא ואמרת אליהם כה אמר אדני יקוק הנה אני פתח את קברותיכם והעליתי אתכם מקברותיכם עמי והבאתי אתכם אל אדמת ישראל: ס וידעתם כי אני יקוק בפתחי את קברותיכם ובהעלותי אתכם מקברותיכם עמי: ונתתי רוחי בכם וחייתם והנחתי אתכם על אדמתכם וידעתם כי אני יקוק דברתי ועשיתי נאם יקוק: פ ויהי דבר יקוק אלי לאמר: ואתה בן אדם קח לך עץ אחד וכתב עליו ליהודה ולבני ישראל חבריו ולקח עץ אחד וכתוב עליו ליוסף עץ אפרים וכל בית ישראל חבריו: וקרב אתם אחד אל אחד לך לעץ אחד והיו לאחדים בידך: וכאשר יאמרו אליך בני עמך לאמר הלוא תגיד לנו מה אלה לך: דבר אלהם כה אמר אדני יקוק הנה אני לקח את עץ יוסף אשר ביד אפרים ושבטי ישראל חבריו ונתתי אותם עליו את עץ יהודה ועשיתם לעץ אחד והיו אחד בידי: והיו העצים אשר תכתב עליהם בידך לעיניהם: ודבר אליהם כה אמר אדני יקוק הנה אני לקח את בני ישראל מבין הגוים אשר הלכו שם וקבצתי אתם מסביב והבאתי אותם אל אדמתם: ועשיתי אתם לגוי אחד בארץ בהרי ישראל ומלך אחד יהיה לכלם למלך ולא יהיו עוד לשני גוים ולא יחצו עוד לשתי ממלכות עוד: ולא יטמאו עוד בגלוליהם ובשקוציהם ובכל פשעיהם והושעתי אתם מכל מושבתיהם אשר חטאו בהם וטהרתי אותם והיו לי לעם ואני אהיה להם לאלהים: ועבדי דוד מלך עליהם ורועה אחד יהיה לכלם ובמשפטי ילכו וחקתי ישמרו ועשו אותם: וישבו על הארץ אשר נתתי לעבדי ליעקב אשר ישבו בה אבותיכם וישבו עליה המה ובניהם ובני בניהם עד עולם ודוד עבדי נשיא להם לעולם: וכרתי להם ברית שלום ברית עולם יהיה אותם ונתתים והרביתי אותם ונתתי את מקדשי בתוכם לעולם: והיה משכני עליהם והייתי להם לאלהים והמה יהיו לי לעם: וידעו הגוים כי אני יקוק מקדש את ישראל בהיות מקדשי בתוכם לעולם:‏

ועוד דרש ר' אלעזר בן עזריה: את ה' האמרת היום... וה' האמירך היום" אמר להם הקב"ה לישראל: אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, דכתיב: 'שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד', ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם שנאמר 'ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ'.‏

"אמר לו ר' נחמן בר יצחק לר' חייא בן אבין: תפילין של רבונו-של-עולם, מה כתוב בהן? אמר לו 'ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ'. ומי משתבח הקב"ה בשבחן של ישראל? אין, דכתיב: 'את ה' האמרת... וה' האמירך'.‏

במה יקרון "אחד"? אלא בירושלם דלתתא אקרון ישראל "אחד". מנא לן? דכתיב "גוי אחד בארץ" - ודאי "בארץ" הם "גוי אחד"; עמה אקרון 'אחד', ולא אינון בלחודייהו. דהא "ומי כעמך ישראל גוי אחד" סגי ליה! אבל לא אקרון 'אחד' אלא "בארץ" - בזווגא דהאי ארץ כגוונא דלעילא. ובגין כך כלא קשיר דא בדא, זווגא חדא.‏

"אל מול פני המנורה" שהוא הקנה האמצעי, וזה כשתפנה שלהבת כל אחד מששת הנרות אל הקנה האמצעי, אז יאירו שבעת הנרות. כל השבעה יאירו וישפיעו אור עליון לישראל, שיורו היות אור הימנים ואור השמאלים מכוון ופונה אל אור הקנה האמצעי שהוא עיקר המנורה, ושכן ראוי כוונת המימינים - העוסקים בחיי עולם, והמשמאילים - העוסקים בחיי שעה העוזרים למימינים, כאומרם "אלמלא עליא לא מתקיימי איתכליא" )חולין צב, ע"א( - תהיה להפיק רצון האל ית', באופן שיושג מכוונו בין כולם, וירוממו את שמו יחדיו, כמו שקבלו עליהם. כאשר העיד באמרו "ויענו כל העם יחדיו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה", כלומר: בין כולנו נשלים כוונתו.‏

Four acculturation strategies can be identified: Integration (maintaining heritage culture while participating in the larger society), Assimilation (not maintaining heritage culture, full adoption of new culture), Separation (maintaining heritage culture, avoiding contact with new culture), and Marginalization (neither maintaining heritage culture nor participating in new society). Of these four, Integration is consistently found to be the most adaptive, associated with the highest levels of psychological well-being. (John W. Berry, 'Immigration, Acculturation, and Adaptation', Applied Psychology: An International Review, 46(1), 5–34, 1997)

Bonding social capital constitutes a kind of sociological superglue, whereas bridging social capital provides a sociological WD-40. Bonding social capital, by creating strong in-group loyalty, may also create strong out-group antagonism... Bridging social capital, by contrast, is better for linkage to external assets and for information diffusion. (Robert D. Putnam, 'E Pluribus Unum: Diversity and Community in the Twenty-First Century', Scandinavian Political Studies, 30(2), 137–174, 2007)

המסע שלי בחברה הישראלית הוא עוד יותר קשה מהמסע שלי מאתיופיה לארץ ישראל.‏

כשהייתי שואל את סבא שלי 'מתי אנחנו נגיע לירושלים?', הוא היה עונה 'עכשיו נגיע לירושלים'. וכשגדלתי הבנתי שגם הסבא שלו הבטיח לו 'עכשיו נגיע לירושלים'. 2,500 שנה של המתנה.‏

לראשונה יש לנו פה מפגש של שתי קטגוריות של יהדות, שני תפיסות של יהדות. שתי קטגוריות שבעצם שניהם עמדו במעמד הר סיני, והנה כל אחד לחוד התפתח בערוץ אחר לגמרי. הקהילה האתיופית היא קהילה מקראית גרידא, ולראשונה מתקיים פה מפגש בין שתי הקטגוריות במרחב אחד — היא מדינת ישראל. וזה בעצם הסיפור.‏

אתה יודע מי עשה לי את הברית מילה? סבתא שלי. סבתא שלי הייתה מוהלת שם בכפר. וכשאני אומר פה לאנשים שסבתא שלי היא הייתה מוהלת שלי, אומרים לי: 'מה? על מה אתה מדבר?' אבל תפתחו את התנ"ך — ציפורה היא הייתה מוהלת של בנה. תורה שמוחזקת כל הדרך — אבל לא מוכרת.‏

כפי שאנחנו קיבלנו את התלמוד ואת המשנה ואת הגמרא וקיבלנו אתכם כיהודים מלאים — כך אנחנו מצפים שאתם גם תקבלו אותנו כיהודים וגם את הספרות שיש לנו.‏

הקהילה האתיופית קיבלה בקלות יתר את העולם הרבני כיהודים אותנטיים, והעולם הרבני עדיין מתקשה, בהתחלה לפחות, לקבל את יהודי אתיופיה כיהודים אותנטיים. זה אומר משהו גם על התפיסה התאולוגית, על היחסי בין אדם לחברו.‏

עלייה זו ייחודית בשל הדחיפות להגר וכי היא נבעה מצורך השעה בגלל נסיבות חירום. בשל ההבדלים הניכרים בין עלייה זו ובין גלי עליות קודמות לישראל, עלה צורך לבחון את התאקלמותם של עולים אלו ואת איכות הטיפול בהם. כלל הצרכים הכלכליים והתעסוקתיים בולטים בעוצמתם. 64% מן המשיבים ציינו כי יש קושי רב בשליטה בשפה העברית. בתחום הצרכים הרגשיים והחברתיים בלטו מאוד תחושת מצוקה נפשית ותחושת בדידות.‏

משבטים לאומה

ראשית (המציאות):‏

איפה פוגשים שסע וחיבור בתוך הסניף עצמו? מי לא מדבר עם מי, ואיפה יש אחדות אמיתית?‏

אחרית (החזון):‏

איך נראה סניף שבו אחדות לא מטשטשת הבדלים, אלא מחזיקה אותם ביחד? קבוצה שכל אחד בה הוא הוא, ובכל זאת חלק משלם.‏

ר' יהודה אומר, י"ב אבנים נטל, אמר, כך גזר הקב"ה שמעמיד י"ב שבטים. אברהם לא העמידן, יצחק לא העמידן, ואני - אם מתאחדות זו לזו, יודע אני שאני מעמיד י"ב שבטים. כיון שנתאחדו זו לזו, ידע שמעמיד י"ב שבטים.‏

סמוך לעקבא דמשיחא מתרבה סגולת האחדות באומה, המעשים הטובים והדעות והאור האלהי הנמצאים בצדיקים פועלים על קדושת הכלל יותר מבשאר הזמנים. טמונה היא סגולה זו במטמון של קטיגוריא ומריבות, אבל תוכו רצוף אהבה ואחדות נפלאה, שמעוררת הרגשה כללית לצפיה לתשועת הגוי כולו.‏

אהבת ישראל והעבודה של הסניגוריא על הכלל ועל הפרטים איננה רק עבודה הרגשית לבדה, כי אם מקצוע גדול בתורה, וחכמה עמוקה ורחבה, רבת הענפים, שכולם צומחים ויונקים מלשד טל אור תורת חסד.‏

כלליות כנסת ישראל אין מובנה קיבוץ כל הפרטים של האישים היחידים מבני ישראל, אלא שהענין הוא להיפך, דכלליות כנסת ישראל היא יחידה אחת אשר האישים היחידים הם חלקים ממנה. ומקרא מפורש הוא בתורה, דמעשה המנין של ישראל קרויה היא נשיאות ראש בני ישראל, ובמקום לומר 'כי תמנה את בני ישראל' אומר הוא הכתוב 'כי תשא את ראש בני ישראל'. ובא על זה באורו של המהר"ל, דבנוהג שבעולם כשאדם מונה את הפרטים ומצרפם ע"י זה לכמות אחת, הרי הוא מעמיד את הסך הכל באחרונה. לעומת זאת כשאדם מפרר שלמות אחת לחלקים, הרי הוא מעמיד את השלמות היחידה בראש, ואח"כ הוא הולך ומפרט את מספר חלקי שלמות זו שנכנסו לכל פרט ופרט. כשאדם מכנס את הפרטים לתוך הכלל, הרי הכלל בא לאחרונה, ואילו בשעה שאדם מחלק את הכלל לפרטים, הרי מקומו של הכלל הוא בראשונה. והיינו שמנינם של ישראל קרוי הוא בתורה נשיאות ראש, ללמד שאין מספרו של הקיבוץ כמו הסכום של הפרטים הבא לאחרונה, אלא להיפך, שהפרטים הם חלקי הקיבוץ, שהקיבוץ בא בו לראשונה. וזהו 'כי תשא את ראש בני ישראל', כלומר, כשתדע מנינם תדע את ראשיתם ולא את אחריתם.‏

גדולי הנשמה אינם יכולים להיות נפרדים מן הכללות היותר מקיפה וכו' וכו'. כשהם רואים בעולם, ביחוד החי, קינטוריות, איבות, רדיפות וניגודים, מיד הם עורגים להיות משתתפים בכל חייהם לשאיפות המביאות הכללת החיים ואיחודם, שלומם ושלותם. וכו' הם מתאמצים בכל כחם להכליל את הכל, לאחה ולאחד. וכו' כשהם באים אל עמם וכו' והם מוצאים אותו מחולק ומפורק, מפולג למפלגות מפלגות, אינם יכולים להתאחד התאחדות גמורה בשום מפלגה, כי הם חפצים להתאחד עם האומה כולה, דוקא כולה.‏

שכל האומה הישראלית היא אדם אחד, יש אשר הוא כלב ויש כראש וכו', ובכללותם הוא אדם אחד. ולכן על מצוות שאין לקיימם צריך ללמוד, דכל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת, ולכן להלן ענו, 'כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע' - יש מהם שנעשה, מה ששיך אצלנו, ויש שנשמע - שנלמד ונבין פנימיותם והלכותם וחוקיהם. אבל כאן ענו 'כל העם יחדיו כל אשר דיבר ה' נעשה', שבכללותם העם כאחד כולם יחדיו יעשו כל אשר דיבר ה', וכל אחד יעשה השייך לו .‏

אין להבהל מקיבוץ הפכים גדולים, כפי המפורסם, כי כל הנראה לרבים כדברים חלוקים והפוכים, הוא רק מפני קטנות שכלם וצמצום השקפתם, שאינם רואים כי אם חלק קטן מאד של השלמות העליונה, וגם זה החלק בצורה מקולקלת מאד, אבל בעלי ההבעה המחוורת, מחשבתם מתפשטת למקומות שונים ומרחבים גדולים, ותופסים את אוצרות הטוב שבכל מקום, ומאחדים את הכל ביחד ביחודא שלים.‏

Israel combines a Jewish state with democracy and constitutes an ethnic democracy — a subtype of democracy that combines meaningful democratic procedures with institutionalized ethnic dominance. Civil and political rights are extended to all citizens, but the state privileges one ethnic group over others... Israeli society is structured by multiple cleavages: Jewish-Arab, Ashkenazi-Mizrahi, religious-secular, and center-periphery, which overlap and reinforce each other. (Sammy Smooha, 'The Model of Ethnic Democracy: Israel as a Jewish and Democratic State', Nations and Nationalism, 8(4), 475–503, 2002)

In the short run, immigration and ethnic diversity tend to reduce social solidarity and social capital. New evidence from the US suggests that in ethnically diverse neighbourhoods residents of all races tend to 'hunker down'. Trust (even of one's own race) is lower, altruism and community cooperation rarer, friends fewer... The challenge for modern, diversifying societies is to create a new, broader sense of 'we'. (Putnam, 2007)

יותר מ-70% מהנשאלים בחודש הראשון למלחמה ציינו כי ביטויי סולידריות חברתית מחזקים את תחושת הביטחון האישי. ואולם ב-10 במרץ 2024 רק 20% הביעו אמון בממשלה. מסמך ה-INSS קובע כי לאחר השלב הראשוני ניכרת "חזרה של השיח הפוליטי המקטב לקדמת הבמה", וחלה ירידה של כ-20% בשיעור המשיבים שסברו כי תחושת הסולידריות בחברה הישראלית התחזקה מאוד.‏

בבית ספר שהילדים שלי לומדים בו בפרדס חנה, יש קבוצה שאשתי הקימה בווטסאפ שקוראים לה 'מחשבות על רילוקיישן'. כולם שם שופכים את יגונם ואת דכאונם ואת הרצון שלהם לברוח מפה.‏

שמעתי אותך, קראתי אותך, אמרתי: אני מרגיש שאתה מדבר ללב שלי. חבריי רואים בך 'אויב' — ואני מדבר עם האויב. הם שונאים אנשים מדומיינים — הם שונאים תדמית שיצרו לעצמם, ולא אותי עצמי.‏

אם אני רוצה לכפות את הדרך שלי על כלל החברה — אז זה בדיוק השחתת 'אני אמלוך', וזה אסון. ואגב, זה דבר שיכול לקרות לכל אחד.‏

אני ואתה יכולים יחד לברר את דרך האלוקים. לא — אני אומר לך: אני כאן, זה עם הזקן שלי, ואני מחליט מה דרך האלוקים. אני נותן את קולי לשמוע ואתה נותן את קולך לשמוע. אז יש הרמוניה. כל הקולות האמיתיים נשמעים — כי הקול שלך הוא הקול שאלוקים ברא בך. וכשכל הקולות הללו נשמעים ואנחנו שמים אותם ברקמה אחת, יהיה לנו משהו הרבה יותר גדול.‏

אם אנשים רוצים להיפגש, הם צריכים לדעת שאין חמאס בצד השני. יש אח אוהב שיכול לפעמים לשתף דעות שונות, אבל הוא אח אוהב.‏

השלב הבא אחרי שבירת הכלים הוא שלב התיקון. אתה חי בסיפור שנותן לך כוח ובנרטיב שלפיו אתה יכול לקום בבוקר ולחיות כאן. לנו יש סיפור שונה לחלוטין שמאפשר לנו להתקיים כאן — ואני מרגיש שכדי להצליח להתקרב, עלינו להבין מה חשוב לכל אחד מאיתנו.‏

את המקדש יכול לבנות הבן שלך שנקרא שלמה — שלוקח את כל החלקים ומרכיב אותם יחד, לא כשהם נלחמים אחד בשני אלא כשהם משתלבים אחד בשני. החלקים מתאימים זה לזה בדיוק — מבלי שאף חלק צריך לשבור משהו מהחלק השני.‏

אני חושב שעם ישראל במלחמה האחרונה הוכיח שהוא יחד. כשאנשים שאוכלים כך ואוכלים אחרת נלחמו יחד שנתיים. לא תיאולוגיה ולא אידיאולוגיה — עדות מהמציאות שהאחדות כבר קיימת בשעות האמת.‏